Oded Balaban

Oded Balaban — University of Haifa — balaban@research.haifa.ac.il

ב-1 בנובמבר 2026, למחרת הבחירות לכנסת, פרסם גדעון לוי — הכתב הוותיק של הארץ, המוכר בהתנגדותו לכיבוש ובביקורתו החריפה על הימין — טור שכותרתו “לכו תסבירו למשקיף זר מה קורה בישראל. שום דבר פה כבר לא הגיוני”. הטור כתוב כדיאלוג מדומה עם משקיף זר שאינו מצליח להבין את המתרחש בארץ, ולוי מאשר באוזניו שלושה דברים בציניות מופלגת:

הרוב הברור שעלה מן הקלפיות — 67 מתוך 120 המנדטים בכנסת (כאשר להקמת ממשלה נדרשים 61) — יכול להקים ממשלה, אך אינו רוצה בכך.

בנימין נתניהו הוצג כ”סכנה הכי קיומית למדינה”, ולוי מוסיף: “נכון, אבל המפלגות הערביות יותר”.

קולות הערבים “יושלכו לסל וחסל”, כך שבישראל אין בפועל 120 חברי כנסת אלא 101 בלבד, והשאר הם “קולות פסולים”.

הטור נחתם במשיכת כתפיים: “זאת ישראל, טמבל”. האפקט המבוקש הוא מבוכה ובלבול: שום דבר אינו הגיוני, הכול אבסורדי, ואין מאיפה להתחיל להבין.

אולם קריאה מדוקדקת מראה כי הטור אינו מתאר את האבסורד, אלא מייצר אותו. זוהי אותה טקטיקה שבה נקט במאמרו על המלחמה באיראן (“תמיכה במלחמה היא תמיכה בנתניהו”, הארץ, 22 במרץ 2026). שם טען כי מחיאות הכפיים למלחמה הן מחיאות כפיים למחוללה, וכי מנהיגי האופוזיציה שהחמיאו למהלך — אהוד ברק, גדי איזנקוט, יאיר לפיד, יאיר גולן ונפתלי בנט — “לא יוכלו עוד להיות אופוזיציה לנתניהו”. ומכאן מסקנתו הנחרצת: “אם הם תומכים במלחמה, אין לנו אופוזיציה”. זהו כשל של הפשטה יתרה: הוא נוטל אספקט אחד — התמיכה הטקטית במבצע צבאי — ומעלה אותו לדרגת הזדהות פוליטית מוחלטת, תוך מחיקת כל ההבדלים. מה שעשה שם עם התמיכה במלחמה, הוא עושה כאן עם השכל הישר.

המנגנון המחשבתי שלו מורכב משלוש חוליות, שכל אחת מהן כושלת בפני עצמה: ההכללה הגורפת ללא הוכחה, קריאת המילה הפוליטית כפשוטה בלבד, והמסקנה הפטליסטית הנגזרת משתיהן.

החוליה הראשונה: ההכללה. הטור של 2026 שואל: “מי בעד עוד מלחמה? כולם, אבל כולם. תמיד, אבל תמיד”. הקביעה הזו כוזבת, ולוי יודע זאת מפני שהוא עצמו הפריך אותה שנתיים קודם לכן. בפברואר 2024 כתב כי למלחמה “הכי אכזרית וחסרת תוחלת של ישראל אין אפילו בת קול אחת של התנגדות בכנסת, גם לא אחרי יותר מארבעה חודשים וכמעט 30 אלף הרוגים פלסטינים, זולת קולם של הח״כים הערבים”. מכאן הדילמה: או שב-2024 הייתה אופוזיציה — ואז ה”כולם, תמיד” של 2026 הוא שקרי; או שגם אז היא לא הייתה קיימת, ואז אותו שבח לנציגים הערבים היה עקר ומטעה. שתי הקביעות אינן יכולות להיות אמת בעת ובעונה אחת.

יש גם סתירה פנימית בתוך הטור של 2026 עצמו: כדי להקים את האבסורד, לוי מוחק את חברי הכנסת הערבים: “כולם, תמיד” רוצים מלחמה, והקולות האלה אינם נחשבים. שורות אחדות לאחר מכן הוא נזקק להם, ובצדק, כדי להוקיע את השלכת קולותיהם לסל. הוא מוחק את הערבים כשהם משמשים לו להוכיח שאין אופוזיציה, ותובע אותם כשהם משמשים לו להוכיח את השערורייה. אותו קול עצמו אינו יכול להיות בלתי קיים בפסקה אחת וקריטי בפסקה שאחריה. בכך הוא נוקט בדיוק בשיטתו של נתניהו, המחניף לערבים כשהחנופה משרתת אותו ומתייחס אליהם כאל נטע זר כשהדבר משתלם לו.

להכללה יש עוד מובן, כאשר לוי כותב ש”כמעט כל השמאל-מרכז נגד ממשלה עם הערבים, בדיוק כמו הימין”. ה”בדיוק כמו” הוא לב התחבולה: שכן הוא מכניס לשק אחד שני דברים שונים בתכלית — הסירוב העקרוני של הימין, שאינו קושר קשר עם המפלגות הערביות בשום תנאי, והסתייגותן של חלק ממפלגות האופוזיציה, הסתייגות שאינה של כולן ואינה עקרונית אלא נתונה למשא ומתן. השוואת הלא-שווה היא בדיוק מה שהביביזם זקוק לו כדי שיאמינו בו: אם שמאל וימין היינו הך, לא נותר במה לבחור.

החוליה השנייה: המילה הנלקחת כפשוטה. לוי קורא את סיסמאות הקמפיין כאילו היו חוק טבע נצחי. העובדה שמנהיג אמר בבחירות שלא יקים ממשלה עם הערבים אינה עובדה בלתי ניתנת לשינוי, שכן קואליציה נבנית במשא ומתן ובחזרה מהבטחות; והחזרה הזאת היא מלאכת הפוליטיקה עצמה, ולא בגידה במצביעים. לקחת את הסיסמה כפשוטה היא להחליף את מה שמודבר בקמפיין במה שנעשה בשלטון. כבר ניקולו מקיאוולי ניסח זאת: “שליט נבון אינו יכול וגם אינו צריך להקפיד על שמירת אמונים כשהקפדה זו מזיקה לו ומשפסקו להתקיים הסיבות שבגללן נתן את הבטחתו” (הנסיך, פרק י״ח). מה שמקיאוולי מתאר כטבעה של ההבטחה הפוליטית, לוי מתעלם ממנו: הוא קורא הצהרת בחירות כהתחייבות שאין לחזור ממנה, ומכאן גוזר שהדלת נעולה.

אותה קריאה כפשוטה חוזרת במתכונת חמורה יותר, במילה אחרת. לוי ממזג שתי נוסחאות שאינן שוות: “לא לשלוט עם הערבים” ו”ממשלה ציונית”. לא כולם אמרו את הראשונה; אחדים דיברו על “ממשלה ציונית”, מונח שלא שימש מעולם בקמפיין. כשגדי איזנקוט, הרמטכ״ל לשעבר ומנהיג באופוזיציה כיום, מדייק שהוא רוצה אותה “ציונית וממלכתית”, הוא אומר דבר מסוג “יהודית ודמוקרטית”, כלומר לא יהודית בלבד. המילה, בסיווג הזה, אינה מוציאה את הערבים אלא מכלילה אותם במשותף. לקרוא “ממשלה ציונית” כ”ממשלה בלי ערבים” פירושו לאמץ את הקריאה שבה נועל הימין את הדלת; זו בדיוק הקריאה שלוי מאמץ ומציג כעובדת טבע, ובכך עושה את מלאכתו של הימין.

החוליה השלישית: המסקנה הפטליסטית. מעמדה זו נגזר ה-non sequitur: שאין זה משנה מי שולט, שאין חלופה, שנתניהו בלתי ניתן להחלפה. המציאות שהוא מתאר ממשית, אך ממנה הוא גוזר מסקנה שאינה נובעת: בין האבחנה “הם צבועים” לבין מוסר ההשכל “אם כן אין מה לעשות”, חוצצת קפיצה לוגית שאינה מוצדקת. איבתו של לוי לנתניהו כנה, ולכן האפקט של כתביו פרדוקסלי כפליים: אותה מסקנה אינה מקרית אלא התזה שבנה, טור אחר טור, במשך השנים:

באוגוסט 2020, בטור “כשרוצים רק לא ביבי” (הארץ), ניסח את המנגנון הזה בבהירות מלאה: “הימין חייב הרבה למחאת השמאל: היא מכשירה אותו, מלבינה את חטאיו, מחזקת את שליטתו, מעניקה לו לגיטימציה שמעולם לא היתה לו. ככה זה כשתנועת מחאה מתמקדת בגורלו של איש אחד — רק לא ביבי”. מי שמגדיר את עצמו ב”רק לא נתניהו”, כתב, הופך את יריבו האמיתי, הימין, לאחיו התאום, וסופו שהוא מנציח את שלטונו. האבחנה מדויקת; המפתיע הוא שלוי עצמו נעשה המבצע העקבי ביותר של מה שגינה.

באפריל 2022, בטור “הממשלה תיפול? לא סוף העולם” (הארץ), טען שראש הממשלה הבא יהיה נתניהו או לפיד, והוסיף ש”שום דבר לא יצליח לשכנע אותי שהאפשרות השנייה עדיפה”. יתרה מזו: אם יתאמתו הסקרים, “הצדק מחייב את שובו”. הקביעה ש”הצדק מחייב את שובו” של נתניהו היא מפי לוי עצמו, ולא מפי דובר הליכוד. המחאה נגדו נראתה לו “צעקנית ונבובה”, שאין לה הצעה “זולת רק לא”.

בפברואר 2024 הכותרת אומרת הכול: “השבוע האחרון הוכיח: אין תחליף לנתניהו” (הארץ). בגוף הטור: “לבנימין נתניהו אין באמת תחליף, לא אלטרנטיבה אמיתית, ולא אופוזיציה של ממש”. החתימה: “נכון, הכל מושחת. אבל המחשבה שעם ממשלה אחרת הכל ישתנה מיד היא אשליה”.

בדצמבר 2023, בטור “ואלמלא נתניהו, לא היה המחדל של 7 באוקטובר?” (הארץ), הוא חוזר על אותו דפוס. המחדל ההוא — מתקפת הפתע של חמאס על ישראל ב-7 באוקטובר 2023 — הוא הרקע של הדיון הפוליטי הישראלי כולו. לוי טוען שאף מנהיג ישראלי לא היה נוהג באופן שונה מהותית מול עזה, ושלכן “ישראל תמשיך בשלה” גם אם נתניהו ילך. באותו טור עצמו, ואולם, הוא משבח את “המאמצים הראויים לשבח” של יצחק רבין, שמעון פרס, אהוד ברק, אהוד אולמרט ואריאל שרון לנסות פתרון, ולו חלקי. אם היו מאמצים ראויים לשבח, לא כל המנהיגים שווים; ואם כולם שווים, מה טעם בשבחים הללו? הסתירה היא המחיר של תזה שזקוקה בו-זמנית לכך שנתניהו יהיה אשם בהכול, ושחילופיו לא ישנו דבר.

מניין נובעת הציניות הזו? היא נובעת מציר יחיד: עבור לוי, הכיבוש הוא אמת המידה הבלעדית, ומול סיום הכיבוש כל חלופה ישראלית נראית זהה, תוך קריסת כל ההבדלים אל תוך גוש אחיד. המציאות שהוא רואה קיימת, והצביעות שהוא מצביע עליה אמיתית; הליקוי הוא בקפיצה המחשבתית מ”הם צבועים” ל”אם כן אין מה לעשות”. האמת משמשת לו היתר לטיעון הכוזב.

ומה שכוזב הוא קביעת אי-האפשרות. 67 המנדטים שלוי מודה בהם יכולים גם יכולים להקים ממשלה. המפלגות הערביות — המייצגות כחמישית מאזרחי המדינה ושהודרו כמעט תמיד מכל קואליציה — מביעות רצון לשתף פעולה, בין אם מתוך הממשלה, בין אם בתמיכה מבחוץ, ובין אם בשילוב של שניהם. לוי עצמו מספק את הנתון המוכיח זאת: 101 ולא 120, מפני ש-19 המנדטים הערביים נזרקים לפח. הספירה שלהם בפנים אינה פנטזיה חשבונית, אלא הרכיב היחיד שחסר. לוי מנסח זאת כשערורייה, אך מיד זונח זאת כגזירת גורל. אצלו זו כבר שיטה.

כאן שבות ומפציעות שתי היציאות שמאמרו על המלחמה כבר בישר מראש: האחת, חיזוק המפלגות הערביות כאופוזיציה האותנטית היחידה תוך שלילת הלגיטימציה מכל אופוזיציה יהודית; והשנייה, החמורה יותר — דה-מוביליזציה (רפיון ידיים): הנחלת התחושה בקרב המצביעים שאין למי להצביע ושכבר הכול היינו הך. שתיהן פועלות, בין אם הוא מתכוון לכך ובין אם לאו, לטובת המחזיק בשלטון כברירת מחדל (by default). ולשתיהן אותו מחיר כבד: החמצת ההזדמנות הזו, כעת כשהמפלגות הערביות מוכנות להיכנס לזירה, תהיה אובדן שעת כושר שלא תחזור.

לוי ביקש מאיתנו להסביר את ישראל למשקיף הזר. אלא שמה שבאמת אי אפשר להסביר איננו העובדה שקולות הערבים מושלכים לפח, אלא כיצד הפובליציסט שמבכה זאת יותר מכול הקדיש שנים, ובכל כישרונו, כדי להוכיח ששום דבר לא יכול היה להיות אחרת.